במהלך המאה התשע עשרה בפריז, צרפת, הפכה למרכז של בית ספר לאומי חזק של הציור והפיסול, שהגיעה לשיאה בהחידושים מסנוור של אימפרסיוניזם, פוסט-אימפרסיוניזם. כתוצאה מכך, השנים המוקדמות של המאה העשרים שפריז הפכה מגנט עבור אמנים מכל רחבי העולם, המוקד של המנהל חידושים של אמנות מודרנית, ובייחוד פוביזם, קוביזם, אמנות מופשטת, סוריאליזם. המונח אסכולת פריז גדל כדי לתאר את התופעה הזאת. התאום המטות (שפים d' אקול) היו פבלו פיקאסו שהתיישבו בפריז מספרד מקורי שלו בשנת 1904 ו את הצרפתי אנרי מטיס. גם ב-1904, הפסל המודרני פיוניר קונסטנטין Brancusi הגיע בפריז מרומניה, ובשנת 1906 הצייר ו פסל אמדאו מודיליאני מאיטליה. Chaïm סוטין הגיע מרוסיה בשנת 1911. הרוסים הצייר מארק שאגאל חי בפריז בשנים 1910-14, ואז שוב 1923-39, 1947-9, לאחר מכן עבר להתגורר בדרום צרפת. ה הולנדי חלוצה של ציור מופשט טהור, פיט מונדריאן, התיישבו ב פריז בשנת 1920, וסילי קנדינסקי בשנת 1933. הזוהר של פריז נגמרה ב מלחמת העולם השנייה, למרות המונח המשיך לשמש כדי לתאר את האמנים של פריז. לעומת זאת, לגבי 1950 הדומיננטיות שלה ל עלייתו של בית הספר בניו יורק.